פרופ' מרדכי אליאב

דברי הספר לזכרו של פרופ' מרדכי אליאב ז"ל

(הדברים נאמרו בהלווייתו של פרופ' אליאב, ירושלים, י"ז באלול תשע"ו-20.9.2016)

דן מכמן

משפחה יקרה, חברים, עמיתים ומוקירים של פרופ' אליאב,

את פרופ' אליאב אני מכיר זה כחצי מאה. הייתי סטודנט בשנה השנייה לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ואבי, ד"ר יוסף מכמן ז"ל, יזם את הקמתו של המכון לחקר יהדות הולנד. מחד גיסא חיפש אבי חוקרים העוסקים בצורה זו או אחרת ביהדות זאת, מאידך גיסא גייס מספר סטודנטים צעירים בהיסטוריה לצורך איסוף תיעוד, עיבודו וכתיבה עליו. פרופ' אליאב עבד אז על ספרו אהבת ציון ואנשי הו"ד, שיצא שלוש שנים לאחר מכן (ושהוא אחד המרופטים בספרייתי, מרוב שימוש). הוא אמנם ניגש לנושא מצד חקירתו את תולדות יהודי גרמניה ותולדות היישוב היהודי בארץ ישראל במאה התשע-עשרה, שני תחומים שלהם תרם מחקרים רבים וחשובים המשמשים את החוקרים עד היום, אבל הוא נזקק לספר הספציפי הזה לצד ההולנדי שהרי הו"ד הוא ראשי תיבות של "הולנד ודויטשלנד". הוא התעמק במכתבי ארגון הפקידים והאמרכלים דארץ הקודש, שמושבו באמסטרדם, אשר מימן את כולל הו"ד. אבי התייעץ בו וקשר אותו למכון, וכך הרצה בימי עיון ופרסם בסדרת המחקרים על תולדות יהודי הולנד. וגם אני, כסטודנט המתחיל להתמקד ביהדות הולנד ושעובד עם אבי, נפגשתי עמו רבות, בין השאר בחדרים הקטנים והאפלוליים של הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, בקומת המרתף של בניין פאפיק באוניברסיטה בגבעת רם, וכשעמנו יושב שם גם פרופ' שמעון שוורצפוקס.

כעבור שנים אחדות, באמצע שנות השבעים, לקראת סיום הדוקטורט שלי וכשאני מחפש אוניברסיטה להשתלב בה, שוב נפגשו דרכינו. פרופ' אליאב היה מופקד על תקופת העת החדשה בתוך המחלקה לתולדות ישראל, וביחד עם ראש המחלקה פרופ' משה בר ז"ל, החליטו הם לקבלני למחלקה לתולדות ישראל – וגם להפנות אותי לתחום חקר השואה, שנותר ללא בעל בית אחרי פטירתו של פרופ' מאיר דבורז'צקי. עם שובי ארצה בסתיו של שנת 1976 נצרכתי לשקוע בתוך התחום החדש שלא התמחיתי בו עד אז, וזמן קצר לאחר מכן היה זה שוב פרופ' אליאב שכפה עליי הר כגיגית – לתת הרצאה פומבית ביום העיון השנתי למורים לקראת עשרה בטבת, שהוא היה אחראי לו. את הרצאתי זאת פרסם שנתיים לאחר מכן בספר שערך: עיונים בתקופת השואה, וזה היה המאמר הראשון שכתבתי בתחום זה.

בשנים הראשונות לעבודתי במחלקה הייתי גם אסיסטנט שלו בקורסי המבוא לעת החדשה, וגם שם למדתי ממנו. לא אפתיע כאן איש אם אומר, שהיה קפדן, ביקורתי ומחמיר עם עמיתים, עם תלמידים – ועם אסיסטנטים. ואת זאת אני אומר לחיוב: היה זה מתוך אהבת המחקר ומתוך שאיפתו לדיוק ולאמת מדעית, מתוך הכרה באחריותו של החוקר לנושא ולקוראיו. הוא סלד מהשטחיות והעמיד רף גבוה. מכך למדתי ואת המחויבות הזאת הפנמתי.

אני חב אפוא חוב אישי גדול לפרופ' אליאב בשל השפעתו על עיצוב דרכי המחקרית. 

אבל תרומתו של פרופ' אליאב היא לאו דווקא אישית שלי כי אם כללית. בראש וראשונה כחוקר של תולדות יהודי גרמניה ואוסטריה ותולדות היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בירושלים. בתחומים אלה – הן בנפרד והן בחפיפה ביניהם – כתב שורת ספרים פורצי דרך שהטביעו את חותמם על המחקר. ספרו המבוסס על הדוקטורט: החינוך היהודי בגרמניה בימי ההשכלה והאמנציפציה שראה אור ב-1960 הוא עד היום ספר יסוד הן להכרת יהדות גרמניה והן לתולדות החינוך היהודי בעידן המודרני. לגבי ארץ ישראל: מלבד ספרו שכבר הזכרתי אהבת ציון ואנשי הו"ד, חשוב להזכיר את ספריו יהודי גרמניה וישוב ארץ ישראל במאה הי"ט, ו- ארץ ישראל וישובה במאה הי"ט. בספרים הללו תיאר בהרחבה ובדייקנות את חיי היישוב בארץ בכלל ובירושלים בפרט, ועמד על ההתפתחויות הארגוניות, החברתיות והרעיוניות בה. בנוסף לכך חשף במחקרים שונים את פעילות הקונסוליות בירושלים מאז שנות השלושים של המאה הי"ט – הגרמנית, האוסטרית והבריטית. דרך הספרים הללו – וספרים ומאמרים רבים אחרים – הראה פרופ' אליאב את מקומה המרכזי של ירושלים בתודעה היהודית והלא-יהודית בעולם המערבי המודרני עוד לפני היות הציונות וגם כשהיישוב היהודי בה היה עדיין קטן. על מפעליו בתחום חקר ירושלים וכאיש ירושלים זכה לקבל את עיטור יקיר ירושלים לפני זמן לא רב.

בשנות השישים, שנים אחדות לאחר שהוקמה אוניברסיטת בר-אילן, הצטרף לסגל המחלקה לתולדות ישראל, והוא היווה נדבך מרכזי בה ולימים גם עמד בראשה. במחלקה השפיע על מבנה הלימודים ועל תכנים, היה אחראי לגיוס חוקרים מצטיינים למחלקה, הנחה דוקטורנטים והשפיע על תלמידים רבים, ביניהם אחדים שנמצאים כאן עמנו [פרופ' גרשון בקון, פרופ' ירון הראל, פרופ' משה רוסמן]. באוניברסיטה גם היה פעיל במערכות הפקולטה והסנאט. מחוץ לאוניברסיטה היה מעורב בפעילות של החברה ההיסטורית הישראלית ויד בן צבי.

פרשת השבוע  פותחת ב"והיה כי תבואו אל הארץ". פרופ' אליאב היה ציוני-דתי ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא היה איש דור התקומה, מהאנשים שהניחו את התשתית לדברים הטובים שיש בארץ הזאת. דווקא מתוך המחויבות העמוקה לבניית עתידו של עם ישראל היה העבר חשוב לו, במיוחד העבר הקרוב. השורשים המודרניים של החינוך, הנאורות, תורה עם דרך ארץ, אהבת ציון וציונות – אלה היו חשובים לו לשם עיצוב החברה הישראלית. בשנות החמישים היה פעיל במחלקת הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית העולמית, ובאופן זה השפיע על מערכות החינוך וחומרי לימוד של קהילות יהודיות בתפוצות.

אבל מתוך אלה תסס בו גם הכאב הגדול של שואת העם היהודי. לאחר השואה פעל בתחום החינוך בקרב שארית הפליטה באירופה ובמאמצי העלאתה ארצה. בשנות השישים ערך את ספר המקורות אני מאמין בהוצאת מוסד הרב קוק, ובו עדויות ומקורות על חייהם של אנשי אמונה מגוונים שונים בשואה; ספר זה היה פורץ דרך בהצגת תגובות של היהודי המאמין מן השורה לנוכח השואה בתוכה, ושימש כספר מרכזי בטקסי יום הזיכרון לשואה במגזר הציוני-דתי – ובמיוחד בבני עקיבא – וגם מעבר לו מאז אמצע שנות השישים, ועל כן זכה לתפוצה מרובה ולמהדורות נשנות.

פרופ' אליאב הלך מאיתנו בשיבה טובה. הוא השאיר מורשת בכתב ובעל פה, שנשארת גם לדורות שיבואו, לאנשים שלא יכירוהו אישית אבל שמו ופעלו יהיו בעלי חשיבות בשבילם.

תנצב"ה