פרופ' משה בר

פרופסור משה בר

משה בר נולד בתרפ"ד (1924), גדל בברטיסלבה, היא פרשבורג, בירת סלובקיה, ונפטר בירושלים בתשס"ג (סוף 2002). בשנת 1941 עלה לארץ ישראל, כניצול שואה יחיד ממשפחתו הקרובה. הוא השלים את לימודי התיכון במקוה ישראל, ובשנים 1943-1944 למד בישיבת מרכז הרב. בשנת 1945 היה ממייסדי קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון. הוא לחם בגוש עציון ונפל בשבי הירדנים יחד עם חבריו ויתר שרידי הלוחמים עם נפילת הגוש, ערב הקמת המדינה. לאחר שחזר מהשבי בשנת 1949 נשא לאשה את רחל (לבית וייסבורד), עמה הקים בית ברוח תורה ועבודה. באותה תקופה הוא החל ללמוד בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, אך עבר ללמוד בחוגים היסטוריה של עם ישראל ותלמוד. בר סיים תואר בוגר ומוסמך, ואת עבודת המחקר לתואר דוקטור כתב בהדרכתם של הפרופסורים אפרים אלימלך אורבך ויעקב כץ. נושא המחקר, אשר הסתיים ב-1963, היה "מעמדם החברתי והכלכלי של אמוראי בבל". עבודה זו הייתה גם הבסיס לדרכו המחקרית הארוכה.

פרופ' בר החל לעבוד בבר אילן בשנת 1956, השנה השנייה לקיומה של האוניברסיטה. הוא נקרא על ידי מייסד האוניברסיטה, פרופ' פנחס חורגין, להקים את המחלקה לתולדות ישראל, לארגנה, לרכזה ולפתחה, וכך עשה במשך כמה שנים. כעבור שני עשורים מונה  פעם נוספת לראש המחלקה. כן היה פעיל בוועדות האוניברסיטה, ובוועדות אקדמיות חשובות מחוץ לה. נינוחותו האנושית קירבה אליו חברים רבים במחקר מתוך בר-אילן ומחוצה לה, והוא תרם למחלקה את המתינות והתבונה שניחן בהם, שלוו בחן ובהומור חביב. 37 שנים פעל במחלקה ודמותו המרשימה השפיעה רבות על הסגל ועל תלמידיו, הן באישיותו הנעימה והכובשת והן באיכותו המחקרית-המדעית. הוא העמיד תלמידים הרבה בשנות עבודתו, ושלושה מהם שהנחה בלימודי התואר השלישי היו לחברי סגל המחלקה. יחסו לתלמידים היה כאב לבניו מההיבט האנושי והמחקרי גם יחד. הרצאותיו היו מרתקות וספוגות ביסודות וכללי מחקר שזרמו עם המידע ההיסטורי על ימי המשנה והתלמוד. העבר הרחוק והמנוכר הוצג כעולם מציאותי ואנושי, חי ותוסס. גישתו בהרצאות הייתה לרוב לפתוח בכללם של הדברים ומהם לפלס בהדרגה את נתיבי הפרטים שתוארו היטב בהנחה שאין לדלג אף על שביב מידע.

עולמו המחקרי היה מבוסס על גישת הביקורת המדעית המתונה שקיבל מפי מוריו. הוא לא הציג גישות מחקריות המיוסדות על השערות ללא בסיס, אלא העדיף משנה סדורה שהתבססה על מידע קיים אותו בחן וחקר בקפידה. לעיתים אף דקדק בחקר ביטויים בני התקופה ופרשן על רקע נושאי חברה מרכזיים בעידן הנחקר. גישתו הייתה פילולוגית-היסטורית, אך לרוב עם טעם עמוק של הסוציולוגיה הריאלית בת הזמן. זאת, כדי להרחיב את נתיבי המחקר והבנת צדדיה השונים של החברה בתקופה בה עסק.

עיקר מחקרו התמקד בהנהגה, במוסדות ובחיי החברה והכלכלה של יהודי בבל בימי התלמוד. יחד עם זאת, הוא לא נמנע מלכתוב על אותם התחומים בחיי החברה היהודית בארץ ישראל באותה תקופה. עיקר המקורות למחקריו היו מקורות חז"ל, ועליהם נוספו מקורות חיצוניים בני התקופה. קרוב לסיום מחקרו לתואר השלישי כבר החל בכתיבת מאמרים על עולמם של חכמי בבל בימי התלמוד, וגם של חכמי ארץ ישראל. הוא סלל את ההכרה המדעית שיש להתייחס אל חקר תולדות יהודי בבל בימי התלמוד כענף מחקר עצמאי אף כי המידע החיצוני לתלמוד הבבלי הוא מועט, כולל זה הארכיאולוגי.

שני ספרי המחקר שפרסם עוסקים במנהיגות המנהלית והחברתית-דתית של יהודי בבל ובפעילותם בחיי היום-יום במאות השלישית-חמישית לספירה. בספר הראשון, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד (תשל"ב; מהדורה מתוקנת עם תוספות פורסמה בתשל"ו), תאר את תפקיד המנהיג המרכזי של יהודי בבל. הוא הראה שמינויו וסמכויותיו כמנהיג היהודים ניתנו מאת מלכי פרס, הפרתים ולאחר מכן בעיקר הססאנים. יתר על כן, סמכויותיו היו מגוונות למדי בתחום המנהלי והדתי, ואף החכמים היו כפופים לו. זמן לא רב לאחר מכן הוא סיים לעבד את עבודת הדוקטור שלו ולגבשה לכדי ספר שכותרתו אמוראי בבל-פרקים בחיי הכלכלה (תשל"ה; מהדורה מתוקנת עם תוספות פורסמה בתשמ"ב). הספר נפתח בסקירה כללית על מצבם המשפטי והריאלי של היהודים הרבים שישבו לאורך נהרות הפרת והחידקל. לאחר מכן הרחיב בר את יריעת הדיון לנושאים מרכזיים בחיי הכלכלה של אמוראי בבל, יוצרי התלמוד הבבלי, שהתבססו בעיקר על החקלאות ומעט מסחר. הוא קיווה להמשיך מפעל זה בספרים נוספים אך לא זכה להשלימו.

נוסף על ספרים אלה, בר פרסם מאמרים רבים שעסקו בהיבטים שונים של חיי החברה והכלכלה היהודיים בבבל, וקשריהם עם יהודי ארץ ישראל. חלק אחר של מאמריו עסקו בהיבטים סוציו-היסטוריים של יהודי ארץ ישראל והנהגתה. רוב מאמריו כונסו בספר חכמי המשנה והתלמוד: הגותם, פועלם ומנהיגותם, שראה אור ב-2011. בר היה ממייסדי ועורכי שנתון בר-אילן שראה אור במשך שנים והוא, פרסם בו כמה ממאמריו החשובים, כגון שני מאמרים חלוציים על תורה ודרך ארץ, בהם הראה כי השילוב בין שני ערכים מרכזיים אלו היווה מסד בהשקפת עולמם החברתית והדתית של חז"ל. זאת ועוד, בר בחן סוגיות מדרשיות והגותיות במאמרי חז"ל, וביניהם לא מעט עיונים בדבריהם על דמויות מקראיות ידועות. אלה נתפרשו על ידו כמשקפים מגוון נושאים ובעיות ערכיות ומנהיגותיות שבהם נתקלו בעלי המאמרים בזמנם.

פועלו של פרופ' משה בר מאפיין אפוא דור של חוקרים מייסדים שביססו את מחקר ההיסטוריה היהודית בארץ ובתפוצות על יסודות המחקר המדעי הביקורתי תוך הרחבת נתיבי המחקר לכיוונים חברתיים חדשים. תרומתו בולטת בעיקר בחקר עולמם המורכב של חכמי בבל על רקע זמנם ומקומם, והוא הרים תרומה נכבדה לתולדות חכמי ארץ ישראל ועולמם החברתי-הגותי. מחקריו הם פסיפס של תמונות היסטוריות מציאותיות המשקפות פעילות אינטנסיבית של חכמים בתוך עמם ולא כקבוצת עילית המכונסת בתוך עצמה. גישה זו של הסוציולוגיה ההיסטורית הייתה לנחלת היסטוריונים רבים בדורנו במחקר ההיסטורי היהודי והכללי וסימנה כיווני מחשבה פתוחים וחדשניים.

יהא זכרו ברוך,

פרופ' בן ציון רוזנפלד